יום שני, 30 בנובמבר 2015

מתלוננת | דורית תמיר

מזה למעלה משבועיים שאני מנסה לכתוב פוסט, כזה שיסביר מי ומה ולמה אני בכלל כאן, ותמיד, אחרי שתיים, גג שלוש פסקאות אני עוצרת ומגלה ששוב גלשתי לתלונה.

לא משנה מאיזה כיוון אני תוקפת את העניין – תעסוקה, תחביבים, ילדים, בסוף זה מסתיים ב"אוי אוי אוי".   


ושלא תבינו אותי לא נכון. אין לי שום בעיה עם שחרור קיטור. נהפוך הוא. .במשך שנים הפכתי את העניין לפסבדו קריירה. אבל בעוד שאני עומדת על זכותי להתלונן כשבא שלי אני לא מוכנה בשום ואופן להימצא מתלוננת שאני לא מתכוונת לזה. עד כאן

מה שהביא אותי להרהר למה בעצם אני מחפשת אחרי נגעים כשהכל נדמה כדבש. מה שהביא אותי לתהות שמא הגיע הזמן שאתנסה בטיפול פסיכולוגי. מה שהביא אותי להחליט שכן. אלו בדיוק הזמן והמקום לזה. פה. בבלוג

"כן", אתם ממלמלים לעצמכם. "אבל איך נוכל, כלומר, מה בדיוק אנחנו יכולים לתרום לעניין? אנחנו בכלל לא מכירים אותך".

שטויות. מה הפסיכולוג יודע עלי רגע לפני שאני נשכבת על הספה שלו? (או יושבת עליה או עומדת בצד. יותר מדי סרטים פחות מדי ניסיון). שמי דורית, אני כמעט בת 49, אני מוציאה לאור, מוציאה ילדים לבתי ספר ומוציאה את הבנזוג מדעתו. זו נקודת ההתחלה. בואו נראה לאן זה יתקדם מפה

"אבל רגע", אתם נבהלים. "את יודעת שאצל פסיכולוג כל מה שתאמרי ישמר בסוד וכאן...".

זה בסדר. גם על זה חשבתי. פשוט נסכים שמה שנאמר כאן נשאר בינינו. כלומר, מי כבר יקרא את השורות האלה. אני אדבר. אתם תהמהמו. מותר לעשן, אבל רק מקטרת, ורק ליד חלון פתוח. יהיה בסדרסשן ראשון בקרוב.


תגובה 1: